שנת סיום: 2021
כותרת עבודת הדוקטורט: הקשר בין תפקודים בינאישיים בקרב מטופלים* בריאטריים לבין הצלחת הניתוח בטווח הקצר והארוך: מחקר מבוקר
מנחים: פרופ' פרופ' יעל לצר ופרופ' ענת ברונשטיין - קלומק
רקע:
תופעת ההשמנה בארץ ובעולם נמצאת בסימן עליה מתמדת בעשורים האחרונים ומעוררת דאגה ברמת בריאות הציבור. ניתוח בריאטרי מהווה היום את הטיפול היעיל ביותר להשמנה חולנית (BMI> 40 ק"ג/מ2) ומשפיע על הירידה המשמעותית ביותר במשקל. עם זאת כ - 20-35% מהמטופלים מתחילים לעלות חזרה במשקל בין 18-24 חודשים מהניתוח. חוקרים וקלינאים ניסו להתחקות אחר המאפיינים אשר יוכלו לנבא את הצלחת הניתוח לטווח הקצר והארוך. בין הגורמים שנבדקו היו גורמים התנהגותיים, פיזיים, חברתיים, פסיכוסוציאליים, כירורגיים ודמוגרפים. עם זאת, למיטב הידיעה, לא נבחנו סוגיות בתפקודים בינאישיים. תפקודים בינאישיים כוללים בין היתר בטחון בהתקשרות, מיומנויות בינאישיות ספציפיות (יכולת לתמוך באחר, יכולת להיות מעורב בחיי האחר, יכולת להיות אסרטיבי, יכולת ליזום ולנהל שיחה, היכולת לבטא רגשות (באופן שמותאם לסיטואציה החברתית), יכולת להתמודד עם ביקורת במצבים בין אישיים, והיכולת להתמודד עם קונפליקטים). ניתן לבחון את אותם מיומנויות בינאישיות במערכות יחסים במסגרות שונות (עבודה, חברה ופנאי, מערכת יחסים עיקרית, הורות ויחסים במשפחה הקרובה והרחוקה). תפקוד בינאישי נוסף בא לידי ביטוי גם ביכולת לווסת רגשות (יכולת הבנה רגשית, שימוש באסטרטגיות של ויסות רגשי, מודעות לרגשות, שליטה על דחפים, התנהגות מכוונת מטרה וקבלה של תגובות רגשיות).
מטרות:
למחקר יש שתי מטרות: האחת, לבחון את ההבדל בתפקודים הבינאישיים בין מועמדים לניתוח בריאטרי שעברו את הניתוח (עם וללא פתולוגיה של אכילה), לבין מועמדים לניתוח שלא עברו את הניתוח (ללא פתולוגיה של אכילה) ולבין נחקרים במשקל תקין. השנייה, לבחון את הקשר בין תפקודים בינאישיים לבין הצלחת ניתוח בריאטרי בטווח הקצר ובטווח הארוך.
שיטות:
המחקר התחלק לשני חלקים בהתאם לשאלות המחקר. החלק הראשון הוא מחקר מקרה ביקורת בו השתתפו 220 מועמדים לניתוח בריאטרי ממכבי שרותי בריאות, מעל גיל 18. המועמדים לניתוח חולקו לשלוש קבוצות: האחת, עם פתולוגיה של אכילה ( n= 67) השנייה, ללא פתולוגיה של אכילה (n = 129) והשלישית, ללא פתולוגיה של אכילה שלא ניגשו לניתוח (n= 24). שלושת הקבוצות הנ"ל השוו ל- 68 משתתפים מהאוכלוסייה הכללית במשקל תקין (ללא פתולוגיה של אכילה). נבחנו הבדלים במדדים רגשיים (דיכאון וחרדה) ותפקודים בינאישיים (סגנון התקשרות, קשיים במיומנויות בינאישיות ספציפיות, מיומנויות בינאישיות במערכות יחסים במסגרות שונות וקשיים בוויסות הרגשי) בין ארבעת קבוצות המחקר. החלק השני של המחקר היה מחקר עוקבה פרוספקטיבי בו עקבנו אחר כלל המועמדים לניתוח שעברו את הניתוח. אותם מדדים שנבחנו בזמן 0 (לפני הניתוח) נבחנו גם בזמן 1 (לאחר שנה מהניתוח) ובזמן 2 (בממוצע 3 שנים מהניתוח). נתוני משקל וגובה נמדדו גם כן בכל אחד מהזמנים ונבחן הקשר בין תפקודים בינאישיים להצלחת הניתוח בטווח הקצר (שנה מהניתוח) ובטווח הרחוק (3 שנים מהניתוח).
ממצאים מרכזיים:
מועמדים לניתוח עם פתולוגיה של אכילה נמצאו עם פתולוגיה גבוהה יותר במדדים רגשיים (דכאון וחרדה) בהשוואה למועמדים לניתוח שעברו את הניתוח ונבדקים במשקל תקין. כמו כן נמצאו יותר קשיים בתפקודים הבינאישיים (התקשרות חרדה ונמנעת, קשיים במיומנויות הבינאישיות הספציפיות, קשיים במיומנויות בינאישיות במערכות יחסים מסוימות וקשיים בוויסות הרגשי) ביחס לשאר קבוצות המחקר. כמו כן, נמצא כי בקרב מועמדים לניתוח שלא עברו את הניתוח היו רמות גבוהות יותר של דכאון וחרדה וכן רמות גבוהות יותר של קשיים בתפקודים בינאישיים (קשיים במעורבות בחיי האחר ודאגת יתר לאחר ותפקוד הורי וחברתי פחות טוב) בהשוואה למועמדים לניתוח שעברו את הניתוח (ללא פתולוגיה של אכילה) ולאלו במשקל תקין. לא נמצאו הבדלים באף אחד מהפרמטרים בין מועמדים לניתוח שעברו את הניתוח (ללא פתולוגיה של אכילה) לבין אלו במשקל תקין.
בטווח הקצר (שנה מהניתוח) נמצא כי פתיחות יתר (ביטוי רגשות שלא תואם לסיטואציה החברתית) בזמן 0 ניבאה ירידה נמוכה יותר במשקל. כמו כן נמצא כי שינוי בהתקשרות חרדה בין זמן 0 לזמן 1 ניבאה ירידה נמוכה יותר במשקל (על סף מובהקות סטטיסטית) בפרק זמן זה. בטווח הרחוק ( 3 שנים מהניתוח), שינוי בהתקשרות נמנעת ושינוי בקושי בקבלה של רגשות בין זמן 1 לזמן 2 ניבאו ירידה נמוכה יותר במשקל בפרק זמן זה. כמו כן, שינוי בתפקוד בחיי החברה והפנאי וביכולת להיות מעורב בחיי האחר בין זמן 1 לזמן 2 הגיעו לסף מובהקות סטטיסטית ביכולת ניבוי בפרק זמן זה.
מסקנות:
מועמדים לניתוח עם פתולוגיה של אכילה נמצאו עם תחלואה נלווית נפשית גבוהה יותר (דיכאון וחרדה) וכן נמצאו עם רמות גבוהות יותר של התקשרות לא בטוחה ( הבאה לידי ביטוי ברמה גבוהה יותר של סוגי התקשרות חרדה ונמנעת), יותר קשיים במיומנויות הבינאישיות הספציפיות (הבאות לידי ביטוי ביתר אגרסיביות, פתיחות יתר לאחר, דאגת יתר לאחר, תלותיות יתר באחר), וקשיים במיומנויות בינאישיות הבאות לידי ביטוי במערכות יחסים שונות (בחיי החברה והפנאי, במערכות יחסים בתוך התא המשפחתי (הקרוב והרחוק) בחברה ובפנאי), רמות גבוהות יותר של קשיים בוויסות הרגשי (הבאים לידי ביטוי בקושי בקבלה של תגובות רגשיות, קשיים בהתנהגות מכוונת מטרה, קשיים בשליטה על דחפים) ולכן נמצאים בסיכון גבוה יותר להצלחת הניתוח. כמו כן, מועמדים לניתוח שמחליטים לא לגשת לניתוח, אף הם נמצאו עם תחלואה נלווית נפשית גבוהה יותר וכן עם יותר קשיים בתפקודים הבינאישיים ולכן יש לשקול התערבות בשתי אוכלוסיות אלה כמו טיפול בפסיכותרפיה בינאישית על מנת להגיע להישגים טובים יותר.
מועמדים לניתוח (ללא פתולוגיה של אכילה) שעברו את הניתוח, נמצאו עם רמת פסיכופתולוגיה ותפקוד בינאישי זהה לאוכלוסייה במשקל תקין. מכאן שההבדלים בתפקודים הבינאישיים בין אלו הניגשים לניתוח לבין אלו במשקל תקין נובעים ככל הנראה מפתולוגיה של אכילה ולא בהכרח בשל ההשמנה עצמה.
זיהוי תפקודים בינאישיים ספציפיים, אשר יכולים לנבא ירידה במשקל לאחר ניתוח בריאטרי, יכול לסייע לאנשי הטיפול, למקד את הטיפול בתפקוד בהיבט החברתי, ביכולות התקשורת הבינאישית (הכוללת פתיחות יתר) ויכולות בוויסות רגשי (הכוללות קבלה של רגשות). התערבות ממוקדת בתחומי בעיה אלו יוכלו אולי למתן או למנוע את העלייה במשקל לטווח הרחוק של שנים לאחר הניתוח.